יום שבת, 21 בספטמבר 2013

פסק דין עזבון המנוח אבן צור - פגמים המביאים לכדי ביטול צוואה

בית משפט לענייני משפחה מחוז תל-אביב

תע 1080/01

בפני:          כב' השופט יהושע גייפמן

התובעים:    עיזבון המנוח משה אבן צור ז"ל
1. משה מן
2. שושנה שחר
ע"י ב"כ עו"ד ניר בורשטיין

נגד

הנתבעים:   1. יהודית דורון
2. גאולה כהן
3. רוני פיטקובסקי
4. יוספה קופלביץ
5. אסתר פרת
ע"י ב"כ עו"ד יורם ירקוני

פסק דין



1. המנוח משה אבן צור ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לבית עולמו ב-27.10.00 והותיר אחריו צוואה נוטריונית מ-27.1.00. על פי הצוואה ירשו את מלוא העיזבון התובעים 2 - 1, שהינם אחייניו של המנוח.

אחות המנוח אסתר אבן צור, שהתגוררה עם המנוח, הגישה התנגדות לקיום הצוואה והצטרפו אליה אחיינים נוספים של המנוח. למנוח היו ארבע אחיות: האחות פנינה ז"ל שילדיה הם הנתבעים 3 - 1, האחות חיה ז"ל שילדיה הם התובעים 2 - 1, האחות הינדה ז"ל, שילדיה הם הנתבעים 5 - 4, והאחות אסתר אבן צור ז"ל.

המנוח והאחות אסתר אבן צור ז"ל (להלן: "האחות אסתר"), שהתגוררו יחדיו במשך עשרות שנים תחת קורת גג אחת, לא נישאו מעולם ולא היו להם ילדים.

עם פטירת האחות אסתר, באו בנעליה כמתנגדים לקיום הצוואה, יורשיה על פי צו קיום הצוואה שקוימה - הנתבעים 4 - 1.

התובעת מס' 2 בחרה שלא להעיד במשפט ולא להתייצב לדיונים, ולמעשה הצד הפעיל בתובענה לקיום הצוואה היה התובע 1 (להלן: "האחיין מן").

2. טענות ההתנגדות שהעלו הנתבעים לקיום הצוואה מ-27.1.00: א. השפעה בלתי הוגנת ב. המנוח לא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה (אי כשירות לערוך צוואה) ג. טעות, תחבולה או תרמית ד. נטל חלק בעריכתה.

לא הועלו טענות פסלות של פגמים צורניים בצוואה, ולפיכך לא ניתן להרחיב את החזית בסיכומים לעניין טענות נוספות שלא בא זכרן בפלוגתאות שהוגדרו בתחילת המשפט.

ב"כ הצדדים ביקשו לקיים דיון בתובענה בתוקף הצוואה מ-27.1.00, ולא בצוואה המוקדמת מ-28.6.96 (ראו עמוד 11 שורה 25).

3. ומכאן לטענות הפסלות. סעיף 30 (א) לחוק הירושה מורה: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת...השפעה בלתי הוגנת - בטלה".

עילת הפסלות של השפעה בלתי הוגנת דנה בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות (ראו ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט (1) 318, 331).

לצורך קביעה האם בסיטואציה פלונית הייתה השפעה בלתי הוגנת, יש לבחון ארבעה פרמטרים מצטברים: א. האם המצווה היה נתון להשפעה בלתי הוגנת ב. האם לנהנה הייתה אפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת ג. האם לנהנה היו אמצעים להפעלת השפעה בלתי הוגנת ד. האם התוצאה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת (ראו ע"א 4902/91 גודמן נ' בית מדרש גבוה להוראה פ"ד מט (2) 441, 449).

עוד מוסיפה השופטת שטרסברג - כהן בפרשת גודמן בעמוד 450:


"נסיבות המצביעות על השפעה בלתי הוגנת הן בין השאר תלות מקיפה ויסודית של אדם בזולתו, היקף התלות ועומק התלות, גילו, מצבו בריאותו ומצבו הנפשי של המצווה, הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה, ועוד... קיימים מקרים שבהם שאלת התלות של המנוח בנהנה היא חזות הכל... וישנם מקרים שבהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע".

הפסיקה לא קבעה רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת והדברים נבדקים בנסיבות כל מקרה ומקרה. הראיות לעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת הן בדרך כלל נסיבתיות.

בע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן פ"ד לט (4) 769, 773 - 772 הדגיש השופט שמגר:

"ההשפעה הבלתי הוגנת...בשל אופיה של מערכת היחסים שבין המשפיע לבין המושפע...ע"י ניצול בלתי הוגן של הנסיבות".

בע"א 2500/93 שטיינר נ' ארגון עולי מרכז אירופה פ"ד נ (3) 341, 344 אומרת השופטת בייניש:

"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומותנים. מצבו הפיזי של המצווה , מצבו המנטלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו... או על חשש מפני קיומו של מצב אחר".


בפרשת מרום מונה השופט מצא אבני בוחן שיסייעו לבית המשפט להכריע אם הוכח קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

א. תלות ועצמאות - האם המצווה היה עצמאי מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית הכרתית ועד כמה.

ב.תלות וסיוע - מקום שמתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק.

ג. קשרי המצווה עם אחרים - עד כמה היה המצווה תלוי בנהנה. היבט זה עשוי להיות מושפע גם מהיקף הקשרים עם אחרים.

ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה - אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכתה אך תהיה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת .

4. מהתשתית העובדתית שהובאה בפני בית המשפט הוכחה עילת פסלות בדבר השפעה בלתי הוגנת, שדינה בטלות הצוואה מ-27.1.00. הנימוקים לכך הם כדלקמן:

א. המנוח במועד עריכת הצוואה היה בן 80. המנוח, שלא היה נשוי ולא היו לו ילדים, התגורר בדירה עם אחותו אסתר, שהייתה במועד עריכת הצוואה בת 86 שנים.

האחיין מן הצהיר בסעיף 13 לתצהירו מ-14.3.01: "בשנים האחרונות התקשו דודי (המנוח - י.ג) ודודתי (האחות אסתר - י.ג) לצאת מהדירה (קומה ג' ללא מעלית - י.ג) בשל תשישות פיזית".

על פי סעיף 13 לתצהיר האחיין מן, הותקן גם לחצן מצוקה בבית המנוח, והמנוח הובא תכופות למחלקה הכירורגית בבית חולים "מאיר".

בכרטיס חולה של קופת חולים ע"ש המנוח נרשם:

ב-5.1.98: "הקשיש במצב כללי ירוד. אין לו תיאבון. מאוד רזה. מסתובב בתוך הבית. לא מאוורר ולא נקי... אין קומיניקציה טובה איתו...מטפלת באה פעמיים בשבוע".

ב-20.8.98: "ביקור בית יזום...רזה מאוד. מצב רוח ירוד".

ב-16.9.98: במכתב ד"ר דורית בלוך, נוירולוגית מומחית, נאמר: "הנ"ל (המנוח - י.ג) נבדק היום במרפאתנו. בבדיקה בולט מצבו הנפשי הירוד, לדעתי מדובר בדיכאון והן מצב גופני הרע...הליכה מעט לא יציבה".

ב-18.5.99: במכתב ד"ר דורית בלוך, נוירולוגית מומחית, נאמר שהמנוח נבדק בשל תלונות על סחרחורות.



ב-13.6.00: במכתב ד"ר ארנולד קפלן מבית חולים "מאיר" (כ-4.5 חודשים לאחר עריכת הצוואה) נאמר: "ירידה תפקודית. מתקשה במעברים והליכה. טרם אשפוז התהלך בעזרת מקל. נעזר במטפלת מספר שעות ביום".

הפסיכיאטרית שבדקה את המנוח כ-11 יום לפני עריכת הצוואה ציינה שהמנוח סבל ממחלת פרקינסון, כאבי גב תחתון (חוליה שבורה על פי עדות האחיין מן בעמוד 261 שורה 15), סחרחורת, לאוקוציטוזיס וטרומבוציטוזיס, וממגבלות קשות בראיה. עוד הוסיפה הפסיכיאטרית, בהשלמת חוות דעתה, שהמנוח טופל בתכשיר נוגד דיכאון במינון של 30 מ"ג ליממה (ראו: נספחים ו' ו-ז' לתצהיר התובע 1).

המנוח סבל ממחלת פרקינסון וטופל תרופתית. בשנת 95 לקה באוטם מוחי. בשנת 2000 בחודשים יוני - אוגוסט אושפז שלוש פעמים בבית חולים, ובאוגוסט 2000 עבר לבית אבות במצב סיעודי.

האחיין מן הודה בעמוד 257 שורה 5, שעוד בשנת 96 המנוח לא היה עצמאי בתפקודו. המנוח נעזר במטפלת פיליפינית משנת 97 ואילך, ולא יכול היה לצאת מביתו ללא עזרה. האחיין מן בסעיף 13 לתצהירו מ-14.3.01, הצהיר: "אני ואשתי טיפלנו בכל הסידורים הבירוקרטיים הנדרשים לצורך סידור עזרה סיעודית, שכירת שירותי עזר, פיליפינית שעובדת בביתם (של המנוח והאחות אסתר - י.ג) משנת 96".

ב. אשת האחיין מן הודתה בעמוד 279: "הם (המנוח ואחותו אסתר, שלא היו נשואים וחיו יחדיו באותה דירה - י.ג) דאגו אחד לשני, הם חיו באותו בית...היו יחסים טובים (בין המנוח לבין אחותו אסתר - י.ג)".

האחיין מן העיד בעמוד 247 שורות 24 - 22: "ש. אתה ראית כאן במסמכים שהגשנו שהדירה הקודמת (בה התגוררו המנוח והאחות אסתר - י.ג) הייתה על שם אסתר, והדירה הנוכחית (נכס העיזבון העיקרי - י.ג) הייתה על שם משה אבן צור (נרשמה רק ע"ש המנוח - י.ג) ת. כן."

האחיין מן הודה בסעיפים 2 ו-3 לתצהירו מ-14.3.01: "שהמנוח רצה אך ורק להבטיח את עתידה (של אחותו אסתר - י.ג) עד אחרית ימיה ושנותיה, ולא היה מעלה על דעתו לנשלה".

למרות העובדה, שהמנוח חי עם אחותו אסתר במשך עשרות שנים ודאג לה מאוד , ולמרות העובדה שהדירה ברמת השרון (הנכס העיקרי של העיזבון) נרכשה ממכירת דירה שהייתה בבעלות האחות אסתר (ראו: צרופות לתצהיר האחות אסתר ז"ל) - הוחתם המנוח על צוואה בה הוריש את כל רכושו לאחיין מן ולאחות האחיין, וכך נותרה לכאורה אחות המנוח אסתר ללא מקורות מחיה מספיקים (על פי סעיף 7 לתצהיר האח מ-14.3.01, שיעור הפנסיה של המנוח היה גבוה פי 4 משיעור הפנסיה של האחות אסתר. בבש"א 5753/02 נטען בתגובת הנתבעים שאומתה בתצהיר שהאחות אסתר נאלצה לחיות מפנסיה נמוכה בשיעור כ-2,000 ₪ לאחר פטירת המנוח) וללא אפשרות למכור את הדירה ולממן מעבר לבית אבות לעת זקנתה.

מהעדויות שהובאו, בית המשפט שוכנע, שהאחות אסתר בת ה-86 הייתה בראש מעייניו ודאגתו של המנוח, והוראות הצוואה מ-27.1.00 נוגדות רצון זה של המצווה, כמו גם את אורח החיים המשותף שניהלו המנוח ואחותו אסתר במשך עשרות שנים בדירה בה גרו.

ג. האחיין מן ואשתו איתרו את הנוטריון שערך למנוח ולאחותו אסתר את צוואתם, והזמינו את הפסיכיטארית שבאה לבדוק את הישישים קודם לעריכת צוואתם. האחיין מן ואשתו שילמו את שכרם של הנוטריון ושל הפסיכיאטרית.

אשת האחיין מן העידה בעמוד 267: "ש. מי פנה לנוטריון ת. ...מצאנו אותו...ביקשנו ממנו אם הוא יכול להגיע הביתה (לבית המנוח לצורך עריכת הצוואה - י.ג) כי זה אנשים מבוגרים". האחיין מן הצהיר בסעיף 16 לתצהירו מ-14.3.01: "מאחר והם מתקשים לצאת מהדירה... חיפשתי עו"ד נוטריון...ביקשתי אם יוכל להגיע לדירתם".
עדויות אלה מעוררות ספקות אם נכונה הצהרת הנוטריון באישור עריכת הצוואה, שהצוואה נערכה במשרדו בהרצליה, ולא בביתם של הישישים ברמת השרון. עוד מתעורר ספק, אם הנוטריון נפגש עם המנוח פגישה מכינה כדי לקבל הוראות בעניין עריכת הצוואה או שהגיע עם צוואה מוכנה מודפסת והחתים את המנוח. יודגש, שבאישור עשיית הצוואה מודפס: "מאשר בזה כי ביום 1/00 (ללא ציון יום - י.ג)... ניצב לפני מר אבן צור משה..." ורק בסוף המסמך הוסף בכתב יד תאריך היום, עובדה שאולי יכולה לעורר ספק אם הצוואה נחתמה באותו יום שהודפסה. עוד יודגש, שבסעיף 4 לצוואה מצוין שם המשפחה של אחות המנוח אסתר באופן משובש, כך שרשום "אבן דור" במקום "אבן צור", והדבר לא תוקן גם לאחר שהמנוח הוחתם על הצוואה.

בו זמנית נערכו למנוח ולאחותו אסתר שתי צוואות נוטריוניות נפרדות בביתם. על פי הצוואות הנוטריוניות מ-27.1.00 - היורשים הבלעדיים של שני העזבונות היו התובעים 1 ו-2. להשלמת התמונה, צוואת האחות אסתר מ-27.1.00 - בוטלה לאחר פטירת המנוח, ועם פטירתה קוימה צוואה מאוחרת שערכה האחות אסתר ב-17.7.01.

גם נסיבות עריכת הצוואה, על פי גרסת האחיין מן, מעוררות תמיהות. האחיין מן העיד בעמוד 224: "ש. למה הם רצו לעשות את זה (את הצוואות מ-27.1.00 - י.ג) ת. ...דיברנו גם על הנושא שבמשפחתנו ... מצד אחותי. הייתה איזה שהיא צוואה שנעשתה שם ... איזה שהיא בעיה עם הצוואה. סיפרתי להם את הסיפור. הם אמרו אתה יודע מה, אני
רוצה לעשות צוואה חדשה ש. איזה בעיה הייתה יכולה להיות עם הצוואה שלהם (הצוואה הקודמת - י.ג) ת. אני לא זוכר מה הייתה הבעיה שם".

ד. לאחיין מן היו יפויי כוח נוטריוניים בחשבונות הבנק של המנוח ואחותו אסתר וזאת עוד מ-22.7.96. האחיין מן ניהל את כל העניינים הכספיים של המנוח בבנקים ושלט שליטה מוחלטת בכספי המנוח (ראו עדות האחיין מן בעמודים 235 - 234). האחיין מן הודה בעמוד 246 שורה 5: "הוא (המנוח - י.ג) כבר לא היה מסוגל פיזית ללכת לבנק".

האחיין מן הודה בעמוד 238 שורות 17 - 12, שהעביר לבעלותו כ-400,000 ₪ מכספי המנוח בשנים 2000 - 1996. במועד פטירת המנוח לא דווח על יתרת כספים שהיו לעיזבון המנוח (פרקליט התובעים הצהיר בעמוד 5 לפרוטוקול שהעיזבון כולל רק את הדירה. ב"כ הצדדים הצהירו בעמוד 11 שורות 28 - 27, שלא אותרו כספים של העיזבון). עובר לפטירה העביר האחיין מן את המנוח לבית אבות בעלות חודשית נמוכה מאוד (5,000 ₪ לחודש - ראו עדות האחיין מן בעמוד 254 שורה 3), שהתנאים בה לא היו משופרים בלשון המעטה.

הרושם המתקבל הוא שהכספים שהיו למנוח לא שימשו לשיפור תנאי מחייתו בערוב ימיו, אלא הועברו על ידי האחיין מן, ששלט בכספים, לבעלותו באמצעות הפעלת יפויי הכוח הכללי עליו הוחתם המנוח עוד בשנת 96. מסכת העובדות מצביעה על כך כי טובתו של המנוח לא עמדה בראש מעייניו של האחיין מן ואשתו, והדאגה למנוח תכליתה הייתה תועלתנית. האחיין מן ואשתו העבירו לבעלותם את מלוא כספי המנוח (כ-400,000 ₪ לפי גרסתם) עוד בחיי המנוח, ואף טרחו ופעלו שכל רכוש המנוח יעבור לבעלותם בצוואת המנוח שנערכה.

האחיין מן טען שהכספים בסך כ-400,000 ₪ ניתנו לו במתנה על ידי המנוח (ראו עמוד 235 שורה 18). האחיין מן הודה בעמ' 246 - 245, שההעברות של הסכומים בסך כ-400,000 ₪ מחשבון המנוח לבעלותו - לא בוצעו באמצעות חתימת המנוח על הוראה או על שיקים, אלא באמצעות יפוי הכוח הנוטריוני שהפעיל האחיין מן.

האחיין מן הודה בעמוד 247: "ש. כל המשיכות מהחשבון של אבן צור בשנת 96 זה אתה ביצעת כי הוא לא חתם על שיקים, לא היה לו בנקט...ת. נכון. ש. הכל אתה ביצעת ת .נכון".

ה.המנוח התגורר ברמת השרון והאחיין מן התגורר בהרצליה. כל הדואר של המנוח הועבר בצורה קבועה לאחיין מן. האחיין מן העיד בעמוד 251: "ביקשתי מהמטפלת שנמצאה שמה (בבית המנוח - י.ג) כל הזמן כשיש דואר להביא לי, כדי שאני אוכל לטפל בדברים... חלק מהדברים (מהדואר - י.ג) אני לקחתי וחלק מהדברים היא הביאה".

אשת האחיין מן העידה בעמוד 285 שורות 16 - 15: "ש. ואז את כל הדואר העבירו אליכם ת. כן, נכון".

ו. האוכל הובא פעמיים בשבוע למנוח על ידי האחיין מן ואשתו. האחיין לא איפשר למטפלת של המנוח לבשל אוכל או לקנות אוכל.

אשת האחיין מן העידה בעמוד 273: "הם ביקשו שנביא להם, שנבשל להם...כי אין להם כבר את הכוח הפיזי לעמוד במטבח ולחתוך".

האחות אסתר הדגישה בדבריה בתמליל קלטת הוידאו (נ/1) בעמוד 12: "משה אכל. הוא אכל את האוכל (שהביאו האחיין מן ואשתו - י.ג) ... ממש הגעיל אותו. ראיתי שהגעיל אותו. אמרתי משה אני אשלח את המטפלת. תלך לסופר ותביא... אני אבשל, אנחנו נבשל".

המטפלת אסתר קסטיאל, שטיפלה במנוח מ-12.3.00 ועד 6.4.00 (כחודש וחצי לאחר עריכת הצוואה) העידה בעמוד 94: "אסתר (האחות אסתר ז"ל שגרה עם המנוח - י.ג) לא רצתה ששושנה (אשת האחיין מן - י.ג) תבשל לה, היא אמרה לה אני רוצה להפסיק עם זה, שאתי (המטפלת - י.ג) תבשל לי, אבל היא לא הסכימה. ש. מי לא הסכימה ת. שושנה מן (אשת האחייין מן - י.ג) לא הסכימה ש. ואסתר ביקשה ממך שתפסיק לבשל ת. שהיא לא תביא לה אוכל, שאני אבשל לה כי אני גם יודעת לבשל. שהיא כבר לא הייתה בקשר (שאשת האחיין מן לא הייתה בקשר עם האחות אסתר - לאחר פטירת המנוח - י.ג) אז אני המשכתי לבשל עד היום האחרון (עד לפטירתה של האחות אסתר)... היא (האחות אסתר - י.ג) לא רצתה את האוכל שלה (של אשת האחיין מן - י.ג) היא לא אהבה את האוכל".

ז. אשת האחיין מן, שהינה רוקחת במקצועה, העידה בעמוד 282: "ש. את מספרת הרבה פעמים שאת הלכת איתם לרופאים, קופת חולים, קנית תרופות ת. בטח. ש. שהיית משלמת על תרופות איך הם החזירו לך את הכסף הזה ת. לא. אני נתתי. ש. ולא לקחת חזרה ת. לא לקחתי חזרה. ... משה (האחיין מן) נתן לי שיקים לשלם".

האחיין מן הצהיר בסעיף 12 לתצהירו מ-14.3.01: "דודתי אף נעזרה רבות באשתי, שהיא רוקחת במקצועה, בין היתר בהשגת תרופות עבורה ועבור דודי ז"ל (המנוח - י.ג)". האחיין מן הצהיר בסעיף 13 לתצהירו שהפרטים שלו כבן משפחה מטפל במנוח נרשמו באשפוזים בבית החולים "מאיר" ואצל השכנה. עוד הוסיף בתצהירו: "גם במוסדות השונים - רופאת המשפחה ד"ר דיאמנט, האחות במעבדה, העובדת הסוציאלית וכל הסובבים והמטפלים בדודי (המנוח - י.ג) ובדודתי (האחות אסתר - י.ג) הכירו רק אותי ואת אשתי כבני משפחה יחידים המטפלים בדוד (המנוח - י.ג) ובדודה (האחות אסתר - י.ג)".


ח. המטפלת אסתר קסטיאל שטיפלה במנוח מ-12.3.00 ועד 6.4.00 (כחודש וחצי לאחר עריכת הצוואה) הצהירה בעדותה הראשית שלא נסתרה: "הגב' שושנה מן...קיבלה אותי לעבודה... הזוג משה ואסתר (המנוח ואחותו אסתר - י.ג) הוצג בפני על ידי שושנה (אשת האחיין מן - י.ג) כשני זקנים מנותקים, שאינם יודעים מה קורה להם. קיבלתי הוראה שלא להעביר אליהם את דברי הדואר שהם מקבלים, מאחר והם לא מבינים כלום. שושנה (אשת האחיין מן - י.ג) לקחה את הדואר. משה ז"ל (המנוח - י.ג) היה מכורבל ורועד תמיד. כל הזמן ישב ובכה כמו תינוק כשהוא עטוף בחיתול. היה מאוד מבולבל בקושי הקשיב ולא היה ברור לי, כשאני מדברת איתו, אם הוא בכלל שומע אותי".

גם בחקירה הנגדית העידה המטפלת אסתר קסטיאל בעמוד 93: "היה (המנוח - י.ג) בוכה הרבה, מתרגש".

ט. המטפלת הפיליפינית רוזמרי סמולדה העידה: "עבדתי עבור המנוח ואחותו מ-1.3.97 ועד 28.8.00 ואז הסתיימה עבודתי מכיוון שהנפטר נכנס לבית אבות ואחותו רצתה לעבור גם היא לבית האבות...רק משה ושושנה (האחיין מן ואשתו - י.ג) ידעו איך לטפל בויזה (של המטפלת הפיליפינית - י.ג). למשה (למנוח - י.ג) היה פרקינסון. הוא רעד הרבה. ש. בגלל זה הוא היה בדיכאון ת. כן... לפעמים הוא היה בוכה, הוא עצוב, הוא לא יכול היה לצאת בלעדי...ש. מי נתן לך את הכסף ת. משה מן (האחיין מן - י.ג) ש. את הדואר שהם היו מקבלים היית נותנת למן ת. זה נכון".

י. אשת האחיין מן הודתה בעמוד 278 שורה 7, שלא סיפרה לאחיינים האחרים לאיזה בית אבות הוכנס המנוח בשנת 2000, כשהוגדר המנוח כחולה סיעודי. אשת האחיין מן העידה: "אני לא הייתי צריכה להודיע לאחיינים. אם האחיינים היו רוצים לדעת, הם היו יודעים".

יא. האחיין מן שלט בכספים של המנוח שליטה מוחלטת. כאשר ביקשה האחות אסתר שישחרר לה 6,000 ₪ לטיפולי שיניים - לא נענה האחיין מן לבקשתה. בתמליל הקלטת (נ/1) בעמוד 11 שורות 25 - 19 אמרה האחות אסתר ז"ל: "אמרתי לו משה (האחיין מן - י.ג) אני צריכה 6,000 ₪ בשביל שיניים... אני מביא לך מחר, מחר לא הגיע. ש. זאת אומרת הוא לא נותן לך כסף ת. לא, לא. ש. מה הוא אומר לך. למה הוא לא נותן ת. אין לי". כל זאת בנסיבות שהאחיין מן נטל לעצמו מכספי המנוח כ-400,000 ₪ והשקיע אותם בהשקעות פיננסיות. האחיין מן העיד בעמוד 242 שורות 25 - 20: "ש. היכן שמת את הכסף שלהם שנתנו לך ת. בכל מיני מקומות ש. איפה ת. בהשקעות. ש. בהשקעות בחשבון שלך ת. כן".

5. המנוח היה תלוי תלות מוחלטת קיומית - בסיסית באחיין מן ואשתו. האחיין מן ואשתו שלטו במזון הקיומי של המנוח, בתרופותיו, בכספיו ובדואר שקיבל. עקב חולשתו של המנוח היה המנוח נתון להשפעה בנקל. התובע 1 ואשתו עשו בכספיו של המנוח כרצונם והעבירו לבעלותם, עוד בחיי המנוח, כ-400,000 ₪ מכספי המנוח, תוך התעלמות מוחלטת מצרכי המנוח וטובתו. הכספים שיועדו לרווחת המנוח ואחותו אסתר לא שימשו לייעוד זה, וחסרו למנוח ולאחותו אסתר בערוב ימיהם. עם הפטירה לא אותרו כספים נוספים של העיזבון. הצוואה כפי שנערכה התעלמה מכוונתו ומרצונו של המנוח לדאוג לצרכי המחיה של אחותו אסתר בת ה-86 לאחר פטירתו, עמה חי תחת קורת גג אחת עשרות שנים.

6. באשר לטענות הבטלות בעילות אחרות, נציין בשולי הפסק:

לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת טענה של טעות, תחבולה או תרמית. לא הוכח שהאחיין מן ואשתו נטלו חלק בעריכת הצוואה במובן הוראת סעיף 35 לחוק הירושה. הנוטריון שערך את הצוואה לא העיד במשפט. לא הוכח מי נכח במעמד עריכת הצוואה. עריכה כמשמעה בסעיף 35 לחוק הירושה פורשה כהכנה טכנית של המסמך בשלב הניסוח והכתיבה (ראו: ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד כז (2) 373). הראיות שהובאו גם אינן מספיקות לקביעה שהאחיין מן נטל חלק באופן אחר בעריכת הצוואה.

לא הונחה גם תשתית ראייתית מספקת לצורך קביעה שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה במובן שלא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה. לא די בהעלאת ספקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע. הפסיכיאטרית שבדקה את המנוח כ-11 יום לפני עריכת הצוואה העידה: "ש. כמה זמן לקחה לך הבדיקה הזו ת. שעה וחצי בערך...המינימנטל היה תקין... שאלתי אותו אם הוא יודע בדיוק מה יש לו להוריש, למי הוא רוצה להוריש אם אין קרובי משפחה אחרים...ש. שאלתי אותו של מי הדירה בה הוא גר ת. הוא אמר לי שהיא שלו". גם בסיכום מחלה מ-13.6.00 נרשם לגבי המנוח: בן 79 צלול, סיעודי (ראו: ת/6). גם במכתב העו"ס מבית חולים "מאיר", ציפי טורצ'ין (אשפוז מ-13.6.00) נרשם: "חלש אך צלול, מבקש לחזור לביתו".

7. סוף דבר

א. הוכח קיומה של השפעה בלתי הוגנת במועד עריכת הצוואה.

ב. אשר על כן מוצהר בזה שהצוואה מ-27.1.00 - בטלה.

ג. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ + מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל. בפסיקת ההוצאות הובא בחישוב היקף העדויות שנשמעו (כ-290 עמודי פרוטוקול).


ד. על הפסק לא יחול צו איסור פרסום.

ניתן היום ג' באלול, תשס"ו (27/08/2006) בהעדר הצדדים.
  

אין תגובות:

פרסום תגובה